הילד שקשה לנו לאהוב בגן: איך פדגוגיה מערכתית בגן הילדים הופכת אשמה לריפוי
- ענת גור
- Jan 19
- 3 min read
לאורך השנים בעבודתי בגני ילדים, פגשתי מאות תינוקות, פעוטות וילדים. אני חושבת שאני יכולה לספור על יד אחת את הילדים שלא הצלחתי להתחבר אליהם, ואת אלו שעוררו בי דחייה.
אני בוחרת לשתף בתחושה הקשה הזו, כי אני יודעת שאני לא לבד. כמעט כל אשת חינוך פגשה את הילד הזה ש"לחץ לה על הכפתורים", והתסכול הזה הוא בדיוק המקום שבו פדגוגיה מערכתית בגן הילדים מחוללת קסמים.
באותם ימים הייתי צעירה, רגע אחרי התואר השני, ועבדתי כסייעת בגן. הרגשתי אשמה כבדה. ניסיתי להסתיר את הרגשות שלי כדי שהילד לא ירגיש דחוי, וכעסתי על עצמי, ניסיתי להכריח את הלב שלי להתחבר, זה לא עבד.
היום, אחרי שנים של צמיחה כאמא, כאשת חינוך, מובילת גן ומלווה צוותים חינוכיים ולאחר אינספור שעות של העמקה בקונסטלציה המשפחתית והפדגוגיה המערכתית, התפיסה החינוכית שלי השתנתה מהיסוד. אם הייתי יכולה לפגוש היום את הסייעת שהייתי אז, הייתי מניחה לה יד על הכתף ואומרת לה: "את לא אשמה, את לא לבד, זה של כולנו ויש לי איך לעזור לך".
כשהסימפטום מדבר: למה הילד מתנהג ככה?
אנחנו מכירות את הקשיים היומיומיים: אצל הילדים זה מתבטא בבררנות באוכל, קשיי שינה, הרטבה או תוקפנות. אצל ההורים זה מתבטא באיחורים כרוניים, הפרת כללים או שפה פוגענית. ואצל הצוות? "ראש קטן", חיסורים או ריחוק רגשי.
ההתבוננות המערכתית מלמדת אותנו שהקושי אולי מופיע אצל גורם אחד, אבל הוא משפיע ומושפע מהמערכת כולה. בואו נחזור לדוגמה שלי: ילד שמעורר דחייה אצל איש צוות הוא לא "ילד רע" ואיש הצוות הוא אינו "איש רע". אלא יש כאן ביטוי לסימפטום שמשפיע על המערכת כולה.
החדשנות של פדגוגיה מערכתית בגן הילדים טמונה במעבר ממבט על הילד למבט על מערכות היחסים. אנחנו מבינים שאף אדם או ילד אינם עומדים לבדם. כל קושי, משבר או התנהגות מאתגרת הם בהכרח תוצר של דינמיקות בין מספר גורמים במערכת - בבית ובגן.
מחיר ה"מבט הצר"
כאשר אנחנו מסתכלים על הילד או על אשת הצוות כבעיה, הפתרון יהיה נקודתי וזמני.
פעמים רבות אותו גורם פשוט יוצא מהמערכת (הילד עובר גן, הסייעת מתפטרת), אבל הבעיה לא נפתרת: היא נשארת בגן בדמות אשמה, חוסר אונים ושיפוטיות. תחושות אלו עלולות להחליש את הגן כולו, גם אחרי שהגורם המפריע כבר לא שם.
הכלים שמשנים את השטח
כדי להפסיק את מעגל האשמה ולייצר שינוי עמוק, אנחנו זקוקות לכלים שרואים את התמונה המלאה ומחזירים את הסדר והאחריות למערכת הגן. פדגוגיה מערכתית בגן הילדים מספקת לנו את הכלים הללו:
פנומנולוגיה: היכולת להתבונן במה שקורה בכאן ועכשיו ללא שיפוטיות. אנחנו לומדות להסכים לראות את המציאות כפי שהיא, עם כל המורכבות שלה.
עבודת ייצוגים: כלי שמאפשר לנו לתת המחשה ויזואלית (כמו מפה או ייצוג בחפצים) לאתגר שקורה בגן. זה עוזר לנו לראות ממבט על איפה נמצא מקור הקושי, לתת לו הכרה ובכך להוביל לשינוי יציב בגן.
שפה ומשפטי ריפוי: שימוש במשפטים של סדר וריפוי המבוססים על עקרונות הקונסטלציה המשפחתית. משפטים שמעניקים הכרה וביטחון כמו: "יש לך מקום אצלנו" או "אני מקבלת אותך בדיוק כפי שאתה".
העבודה עם הכלים הללו מובילה לשינוי עמוק ועקבי המתרחש בתוך הצוות החינוכי ומשפיע על הגן כולו.
הסימפטום מפסיק להוות גורם מפריע המנהל את הגן באופן שלילי, ובמקרים רבים, ברגע שהוא קיבל את ההכרה והמענה הנכון, הוא נעלם מהמערכת.
מה ההבדל בין גישה חינוכית קלאסית לבין פדגוגיה מערכתית?
פדגוגיה מערכתית בגן הילדים משנה את ההתבוננות על קשיים ואתגרים בגן, היא בוחנת כיצד הדינמיקה בין הצוות, ההורים וההיסטוריה המשפחתית משפיעה על מה שקורה בגן ואינה מתמקדת בילד או המבוגר שאצלו מופיע הסימפטום.
האם הכלים הללו מתאימים גם להתמודדות עם הורים מאתגרים?
כן! הכלים המערכתיים מאפשרים לאשת החינוך להבין שההורה פועל מתוך מערכת גדולה יותר. הבנה זו מאפשרת לגשת להורה מתוך אמפתיה מקצועית ולא מתוך מגננה, מה שמשפר מיידית את האקלים בגן.
גן שקט ובטוח
הפדגוגיה המערכתית היא לא רק תיאוריה - היא כלי עבודה. היא מאפשרת להכניס שקט ורוגע לגן, להתמודד עם אתגרים מורכבים מבלי להישחק, ולחזק את שיתוף הפעולה בין הרשות, משרד החינוך, הצוות וההורים.
כשהמערכת מסודרת, הילדים יכולים לחזור להיות פשוט ילדים: סקרנים, בטוחים ואהובים.
ענת יקרה,
יש כאן בשורה אמיתית למערכת החינוך.
את מחזירה לצוותים את היכולת לראות את הילד בתוך המערכת שהוא שייך אליה, לזהות שהתנהגות היא שפה של נאמנות עמוקה, ולהבין שקושי מבקש סדר ולא תיקון.
המבט שאת מביאה מאפשר לאנשי חינוך להחזיק שדה שלם - לפגוש הורים מתוך כבוד למקום שממנו באו וליצור מרחב יציב שבו הילדים יכולים להיות פנויים לגדילה, ללמידה ולחיים.
זו הנהגה חינוכית ממקום עמוק ושקט.
וכשהסדר חוזר - הכול נרגע סביבו.
שאפו!